זאת השליחות שלי!
ומה השליחות שלך?

• 

• אנשים שחיים את השליחות שלהם בעולם (גברים ונשים כאחד) מרתקים אותי.

  הם נוגעים בי עמוק, פורטים על מיתרי נשמתי, מעוררים בי השראה, נותנים לי תקווה, מחזקים את האמונה שבי.

  הם בעיקר מחזקים את הידיעה הפנימית שלי, שלכל אדם באשר הוא יש מתנה לתת לעולם והתפקיד של כל אחד מאיתנו זה לגלות את המתנה הנסתרת הזאת.

  בעקבות האוצר הפרטי שלך

  מסתבר, שהדרך למציאת אותה מתנה, לחיבור לאותו אוצר פנימי, היא עקלקלה, וכרוכה בדם יזע ודמעות. 

  לחיות בשליחות נשמע על פניו ממש מ-ד-ה-י-ם, אבל הדרך לשם (ואת זה לא גילו לנו), היא לא בדיוק סקסית כמו שנדמה לנו.

  כשאנחנו רואים אנשים שכבר חיים את הגדולה שלהם, מחוברים למהות, למשמעות ולמנהיגות של חייהם, אנחנו לא תמיד מודעים לדרך החתחתים שהם עברו עד הלום.

  הנועזים שביניהם, יודעים ואף אומרים בכל הזדמנות אפשרית, שהדרך של מסע הגיבור והגיבורה אף פעם לא נגמרת.

  זה מסע לכל החיים.

  ויתרה מזאת, ככל שמתקדמים בדרך היא נהיית יותר קשה ויותר מאתגרת!

  אחרי הכל, כמו שאמר הרב אברהם ליפשיץ, "לא בונים סמיטריילר, כדי לסחוב מכסחת דשא".

  ומי שמספר לכם אחרת, משקר!

  זו אולי הסיבה שרב בני האנוש, לצערי, לא חיים את השליחות האותנטית שלהם.

  לו רק בגלל שרב האנשים מחפשים את הדרך הקלה, המהירה, הקצרה.

  או במילים אחרות הדרך ש"תבטיח" שהם ימנעו מכאב.

  ואם לא מובטח להם רק עונג אז הם מוותרים על כל החבילה גם יחד.

  השאיפה שלהם זה להגיע אל המנוחה והנחלה.

  (אני אישית עוד לא פגשתי מישהו שחי בשליחות שלו, שנח על זרי הדפנה).

  הם רוצים שרק יהיה נוח ונעים.

  (ואם תספרו להם שהדרך של השליחות רצופה משברים, כישלונות צורבים, חבטות ועוד...ונטולת הבטחות הם יגידו לכם "תודה, אבל לא תודה!")

  אז אפשר להסתפק, לכאורה, בחיים קלים.

  ובעצם להבין ש...בחרתם בדרך הקשה והמנותקת ממי שאתם באמת.

   

  החיים קשים כשקל וקלים כשקשה

  כמו שאמר איש חכם ממני: "החיים קשים כשקל וקלים כשקשה".

  לכן, אלה שמחפשים קל ונוח בטווח המיידי ישלמו בדרך כלל בטווח הארוך. מחיר עם ריבית והצמדה לחיים מלאי תסכול, כעס, שעמום, חוסר סיפוק, מרירות, ואפילו זעם.

  אלו שנמנעים ממגע עם הכאב האישי שלהם או מרימים ידיים מוקדם מדי לא יזכו להתחבר לשליחות שלהם ויחיו על יד החיים מלאי קנאה באחרים שעשו את זה, ובתחושת החמצה ועצבות שהחיים שלהם חולפים והם לא עושים עם עצמם שום דבר מהותי או משמעותי.

  ויש את החלק שחושב שלאלו, שלכאורה שיחק המזל, וגילו מה הם נועדו לעשות בחיים אלו, בטח נגמרו כל הצרות הצרורות והם כבר לא מתמודדים עם כשלונות צורבים או מפחי נפש.

  תאמינו לי, אל תתנו לתמונות המחוייכות שלהם להטעות אתכם.

  דווקא אלה שרצים כל הזמן להפיץ תמונות מחוייכות שלהם ומעלים אותם לרשתות החברתיות כל שתי דקות כדי להוכיח להם ולכם עד כמה טוב להם, צריכים לעורר בכם חוסר אמון וספק...

  מי שעסוק בשליחות שלו, לא פנוי להתעסק עם צילומים מסביב לשעון...

  אבל זה כבר פוסט אחר.

  אז למה אני כותבת לכם את זה?

  כי הרבה פעמים נשים פונות אלי ושואלות אותי האם אני יכולה לעזור להן למצוא את הייעוד שלהן.

  והשאלה שאני שואלת בחזרה היא: האם את מוכנה ללכת את הדרך אל הלא נודע ללא כל תנאי וללא הבטחות מראש והאם את מוכנה לפגוש את הכאב העצום שיש שם בפנים?

  "למה?", הן שואלות אותי.

  מה, אין דרך יותר קלה בלי לעבור דרך כאב?

  ואני עונה להן, האוצר שלך קבור מתחת לערימת כאב והדרך אל הלב...עוברת דרך הרבה כאב אין קיצורי דרך....

  לצערי, הרב  מסיימות את תהליך החיפוש כאן.

  לפעמים הן חוזרות, כי החיים מכים בהן שנית והן מבינות שהן לא יכולות להמשיך ולברוח מעצמן, ולעיתים הן נעלמות ונאלמות ללא שוב.

  אבל אלה שבאמת רוצות למצוא ולגלות ולחבור אל הייעוד שלהן, שבאמת מתכוונות לזה ושמגבות את האמירות שלהן בעשייה, נשארות ויוצאות למסע הגיבורה.

   

  מסע הגיבורה בדרך לשליחות

  אני אישית, פחות אוהבת את המילה ייעוד. כי זה נשמע כמו יעד שיש להגיע אליו ולכבוש אותו לסמן "וי" כאילו בזה תם המסע שלך. לכן, אני יותר מתחברת למילה שליחות.

  אם לדייק עוד יותר אז שליחות מהלב, כזאת שיש בה מהות עמוקה ומשמעות, שנובעת מאהבה אמיתית להוויה, לחוויה לעשייה.

  אם להיות עוד יותר נועזת - אז שליחות מהלב שנובעת בעצם מהכאב.

  הכאב האישי שלי, שלך שלנו.

  כאב שהופך מגוש שמכביד, מעיק מציק ומונע, לגוף חי ובועט מחובר ללב שמניע!

  אז מה הקשר בין הלב לכאב?

   

  בלי לב אין חיים

  אפשר לחיות בלי יד, רגל, עין, כליה ואפילו עם מוח שלא לגמרי מתפקד.

  אבל בלי לב אין חיים.

  גם במובן המטאפורי בלי חיבור ללב, למהות הפנימית, אין חיים עם משמעות. אין חיבור לזולת.

  אפשר לתפקד, אפילו בצורה יעילה מאד, אבל זה כמו להיות חי מת, מכונה מיומנת ומשומנת היטב. אבל, מכונה בלי נשמה.

  אלא מה, בגלל שהלב הוא איבר כל כך חיוני, הוא חייב להיות מוגן היטב. גם בגוף הוא ממוקם במקום שמור מאד.

  ובמובן המטאפורי, כל פעם שחטפנו מכה בחיים, למדנו לסגור עוד קצת על הלב, כדי להגן על המקום הכי פגיע בתוכנו.

  עם השנים ואחרי אינספור מכות רגשיות, נוצרו שכבות הגנה ששומרות על הלב מפני פגיעה נוספת, השמירה הזאת אם השנים הופכת להיות קליפה בלתי חדירה, שגם מונעת מאיתנו גישה למידע הכי חשוב.

  למה אנחנו כאן ? ומה נועדנו לעשות בחיים האלה, לעזאזל?

  אז איפה מוצאים את המפתח בחזרה אל הלב?

   

  מהם חמשת השלבים לחיבור לשליחות מהלב?

  במילים אחרות, מהם אותם שלבים שיחברו אותנו אל הלב ויאפשרו לנו לחבור אל השליחות האישית והמקצועית וגם העסקית/תעסוקתית המתגמלת ביותר עבורנו ועבור אחרים?

  זאת שלצידה יש תחושות של מלאות, שביעות רצון, אהבה, שמחה, שלווה עמוקה, התרוממות רוח, חדוות עשייה, רוח נתינה ועוד?
  
  

  • שלב ראשון - חיבור לסיפור האישי הכואב.
    
    החיבור הזה, הוא זמן לא פשוט של הסרת שכבות ההגנה ומפגש עם הפצע האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. זה אחד החלקים הכי מאיימים של המסע כי אנחנו הולכים לפגוש את כל השדים והדרקונים שם בפנים שעד כה עשינו הכל כדי לא לבוא איתם במגע. או כמו שנאמר, הפחד מהפחד. הסיפור הכואב מכיל את ה DNA של השליחות שלך. בלעדיו לא ניתן להתחבר לשליחות.
    
    
  • שלב שני - השינוי.
    
    זה מתחיל עם ההכרה בצורך לעשות שינוי, הסכמה מלאה לעשות שינוי, ומסתיים עם ביצוע שינוי בפועל. להבין שצריך לעשות שינוי לא עושה את השינוי. גם להגיד שעלי לשנות. לא משנה. אלו שלבים מקדימים חיוניים אך לא כאלה שמניעים את התהליך קדימה. כדי לעשות שינוי עלינו להסכים להרגיש את הפחד במלוא עוצמתו ולהיעזר באנרגיה של הפחד ולהתמיר אותה לדחף לעשות את השינוי באמת.
    
    
  • שלב שלישי -קבלת עזרה בריפוי הלב.
    
    כדי שבסופו של תהליך נוכל לעזור לאחרים, חלק מהמסע שלנו מחייב גם אותנו להתמסר לעזרתם והדרכתם של אחרים, ועדיף לקבל אותה מאלו שכבר צעדו את הדרך בעצמם. לא ניתן לרפא את הכאב האישי שלנו ללא עזרתם של אחרים. וגם לא ניתן לצמוח ללא עזרה חיצונית. תפרדו לשלום מהאשלייה שאנחנו יכולים לעזור לאחרים מבלי להיעזר בעצמנו. זוהי מלכודת מוכרת,  סוג של דרך מילוט מסוכנת. או במילים אחרות, בריחה ממפגש עם הפחד, העצב, חוסר האונים שלנו.
    
    
  • שלב רביעי - יישום והטמעה של הידע והכלים וביצוע מהלכים אישיים של צמיחה.
    
    לפני שאנחנו מוכנים לצאת לשליחות שלנו עלינו ליישם את הידע והכלים ולהטמיע אותם בחיים שלנו, לבדוק הלכה למעשה מה עובד ומה לא עובד, לחיות את מה שבהמשך נרצה ללמוד אחרים. לא מתוך תיאוריה כי עם מתוך החכמה שנצברה מהניסיון בשטח. בשלב הזה עלינו להסכים להתחבר עם רגשות כואבים כמו כעס ושעמום. הכעס יגלה לנו את הרצון האמיתי שחבוי בלב. והתמרה של האנרגיה שלו תעזור לסגור את הפער בין הרצוי והמצוי בחיים שלנו. תספק בערה פנימית - ליצור יש מאין. יאפשר לנו לפרוץ דרך ולהגיע למחוזות חדשים. ולהתמיד בנחישות עד להשגת המטרות והיעדים שהצבנו לעצמנו. הכעס יעזור להגיד לא ולסלק מהדרך את מה שמפריע לנו, ולהגיד כן רק למה שנמצא בהלימה מוחלטת עם הרצון האמיתי. לעומתו, החבר שלו לדרך- השעמום, יאפשר לזהות ולהבחין בין רצון גבוה ואמיתי (אם תרצו רצון הלב או הנשמה) לבין רצון נמוך של בא לי, שמטרתו דחיית כאב וסיפוק מיידי במחיר של הרחקת מימוש רצון אמיתי. השעמום יעזור לנו לאפשר לתהליכים להתרחש, להתבשל ולהבשיל, מבלי יצירת דרמה וריגושים. השעמום יאפשר לנו לגלות למה אנחנו באמת רעבים ומה יכול להשביע את הרעב הזה? ואז למצוא מקורות הזנה מתאימים לכך.
    
    
  • שלב חמישי - התשוקה להעביר את זה הלאה.
    
    אחרי שהצלחנו, נכשלנו, נפלנו וקמנו בחיים שלנו, גילינו שאפשר אחרת! עכשיו אנחנו גם יודעים מה צריך לעשות כדי שיהיה אחרת כי צעדנו את הדרך הזאת.  בשלב הזה, זה אך טבעי שתיוולד מתוכנו התשוקה להעביר את זה הלאה. זה השלב שבו נוצר הקליק, משהו בגלגל השיניים זז קדימה. הגילוי הזה כבר לא יכול להישאר רק ביני לביני, יש בי תשוקה עזה להעניק ממני לאחרים להושיט להם יד לעזרה ולקחת אותם במסע הגיבור שלהם. הרווחנו ביושר את הזכות להפוך למנטורים ומורי דרך בעצמנו.
    
    

  ברוכים הבאים אל השליחות האמיתית שלך

  זוהי, שליחות ש...:

  • מחוברת בו זמנית גם לכאב וגם ללב
  • זוכרת מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים
  • יש לה ביג-למה עוצמתי שמחובר למי שאנחנו באמת
  • יודעת בדיוק מה אנחנו רוצים
  • ברור לה מה נועדנו לעשות כאן
  • מבינה למי היא נועדה לעזור הכי הרבה

  
  שליחות שיש בה תחושה חזקה מבפנים שמניעה אותנו קדימה ומאפשרת לנו להזיז הרים עבורנו ועבור אחרים.

  שליחות שאנחנו יודעים שגילינו אותה מבפנים כשאנחנו שומעים את עצמנו אומרים:

  • "זה חזק ממני"
  • "זהו נדלקתי"
  • "זה בוער כאש בעצמותיי"
  • "הסבל שלי לא היה לשווא"
  • "אילולא קרה לי מה שקרה לי לא הייתי מי שאני היום"
  • "את זה אני רוצה להעביר הלאה".

  שליחות שמתגלה ברגע שיש חיבור ללב וה"אור" נדלק בעיניים ואנחנו יכולים עכשיו להאיר את הדרך גם לאחרים ולעזור להם לצאת מהבור ולהתחבר אל האור - שבתוכם.

  שליחים מזהים זה את זה ומפרגנים זה לזו

  כשאנחנו בשליחות שלנו, אנחנו מתרגשים לגלות אנשים אחרים בשליחות שלהם.

  אנחנו שמחים לספר גם אודותיהם ולהעביר הלאה.

  כי זה מרגש, נוגע בלב, וגם מחזק אותנו בדרך שלנו.

  וזה מה שקרה לי ביום שישי האחרון.

  במקרה צפיתי בחדשות ערוץ 10 עם איילה חסון וכמו שאומרים "נפלתי" על הפינה "משהו קטן וטוב" ועל סיפור אנושי מרגש שמדגים את כל השלבים של חיבור לשליחות שציינתי כאן.

  מוזמנים לצפות בסיפור גילוי וחיבור לשליחות המרגשת ומצילת החיים של דוד אגייב, שבעקבות הכאב, והשינוי שחולל בחייו, בעזרת אחרים, התחבר ללב והיום פועל לשינוי המציאות עבור אנשים שחוו מצוקה דומה לשלו.

• ואם כל מה שכתוב כאן מדבר אליך, אני מזמינה אותך להצטרף לשיחה מעמיקה מרגשת ומרתקת שלי ושל אריאלה מלצר, בנושא של "איך להפוך את הכעס שלך לשליחות אישית ומקצועית מתגמלת עבורך ועבור אחרים?"

  השיחה תתקיים בשידור חי ביום שלישי ה-2.2.2016

  בין השעות 21:00-22:30

  לפרטים נוספים והרשמה לשידור החי הניתן כשרות במתנה

  יש ללחוץ על הקישור הזה:

  http://connect2lead.mypages.co.il/pages/28019

   

  באהבה,

  נילי דור האלה

תגובות

חובה למלא את כל השדות!

If you are a human, ignore this field

שם