מותם ציווה לי את החיים

• "יש לי חדשות לא טובות, את יושבת ?!"
  
  כשנדיר אחי התקשר אלי בחמש לפנות בוקר ואמר "יש לי חדשות לא טובות, את יושבת ?!" ישר חשבתי שקרה משהו לאמא שלי, לא העליתי על דעתי, שמה שאכתוב בהמשך הפוסט יהיה תסריט השיחה.
  
  היום, בדיוק לפני עשר שנים, הגיעו החדשות המרות
  
  אחי, דודי, ואשתו, קרן, נהרגו בתאונת מטוס פרטי בארה"ב, שם התגוררו במהלך כל שנות חייהם המשותפים.

  אחי הבכור, נדיר, המתגורר בארה"ב, דיווח לי אודות התאונה ושלח אותי להביא את בשורת האיוב להוריי. כל זה קרה שעה שאמי הייתה מאושפזת במצב קשה בבית החולים, עקב מחלת הסרטן ואבי סועד אותה.
  
  הנסיעה מחיפה לחולון באותו בוקר נראתה ארוכה מתמיד...

  הדמעות זלגו ללא הפסקה, הגוף כולו רעד, מחשבות וסוגיות שונות ומשונות התרוצצו בראש,

  • איך מספרים להורים על אובדן כפול של הבן והכלה?!
  • כיצד זה ישפיע על המשך חייהם ועל בריאותם?
  • מה עושים עם הילדים הקטנים שהתייתמו משני הורים בן לילה?!
  • איך, אבא שלי, שגידל וחינך דורות רבים בתחום הטיס והתעופה, ותמיד הדגיש את החשיבות של ידע, מקצועניות, מיומנות ובטיחות טיסה, יקבל את מה שקרה דווקא במשפחה שלנו?

  מחשבה רודפת שאלה וחוסר האונים מציף כל תא ותא בגוף שלי.
  
  זו לא הפעם הראשונה שהתמודדתי עם משבר בחיי 
  
  התמודדתי עם הרבה מאד קשיים בחיי, אבל את ההתנסות הזו התקשיתי לעבד או לתאר במילים.

  במשך שלושה חודשים חוויתי את הטלטלה של המוות שלהם, בעיקר דרך הגוף ובלילה בסיוטים.

  שמעתי את דודי צועק "הולי שיט", (אני כמעט משוכנעת שאלו היו המילים האחרונות שיצאו מפיו כשהבין מה עומד לקרות להם)…ראיתי גופות מרוסקות…זה צף ועלה פתאום משום מקום…כמו פלאש-בק, למרות שלא הייתי עדה במציאות למה שקרה שם…
  
  בחייו ובמותו היה לי את האח הכי "ברדקיסט" בעולם
  
  מהיום שדודי נולד ועד יום מותו (סיפרו ההורים ויעידו החברים שלו), הוא תמיד לקח סיכונים (מיותרים ?), כאילו "שלו זה לא יקרה…"

  דודי, התנשק עם המוות יותר מפעם אחת…

  אבל הפעם הזו, זאת הייתה נשיקת מיתה.
  
  ההתרסקות הזו – הייתה המוות הכי מבולגן שיכול היה להיות והיא יצרה כאוס והתרסקויות של מעגלים נוספים במשפחה ובסביבה הקרובה.

  מבחינתי, לא הייתה לי הלוויה ללכת אליה (הם נקברו בארה"ב), לא הייתה לי "שבעה" להתאבל בה (אחי ואבי היו בארה"ב ואימי הייתה כאמור בבי"ח ואני התייצבתי לצידה), הייתי עסוקה רב הזמן בטיפול באימי ובתמיכה טרנס אטלנטית באבי ובאחי הגדול (ולא התאפשר לי לקבל את מלוא התמיכה שהייתי זקוקה לה).

  למרות הטלפונים והאי מיילים הרבים שזרמו עם היוודע על האסון, ומעגל מצומצם של בני משפחה וחברים קרובים וטובים שהקיפו אותי בימים הראשונים, החזרה לחיפה אחרי כשלושה שבועות, הייתה למעין ואקום.

  הרגשתי לגמרי לבד בסיפור הזה.

  מלווה בתחושות החמצה על קשר שנקטע באמצע החיים.
  
  עסקים לא גמורים או unfinished business
  
  השיחה האחרונה שלי עם דודי, התקיימה שבועיים לפני מותו.

  שיתפתי אותו באתגרים אישיים שלי וחשתי שהוא אינו קשוב אליי. השיחה הסתיימה מבחינתי בתחושה של כעס מאד גדול. וכך למעשה נפרדתי ממנו, מבלי לדעת שזו שיחתנו האחרונה.

  מאז שאני זוכרת אותנו, יחסינו היו של "אהבה ושנאה", וכשהיחסים הם כאלה, יחסים לא מספקים, בעודנו בחיים, המוות הופך את הקשר לכל כך מורכב.

  אני בספק עם המעגל שלי עם דודי אחי, ז"ל, נסגר.

  יחד עם זאת, המוות הפתאומי של דודי, כשהוא לכאורה בשיא פריחתו והגשמת חלומותיו,  לימד אותי כמה דברים אודות עצמי, אודות שבריריות וזמניות החיים, עורר בי שאלות על מהות ומשמעות החיים, גרם לי לחשוב מה באמת חשוב לי וניער אותי מספיק בשביל לפתח גישה שונה לחיים ולמוות ולבחירות שלי בעודי בחיים.
  
  באותו השבוע חברה טובה אמרה לי,"נילי, כולנו נמות בסוף, מה שחשוב זה לא מתי או ממה נמות, אלא איך נחיה…?"

  דודי, החזיר את נשמתו לבורא במקום הכי אהוב עליו – במטוס. ואני?

  אם יש לי בחירה...

  אני רוצה למות מצחוק
  
  אני אומרת, שאני רוצה "למות מצחוק".

  זה מה שאני מבקשת שיכתבו על המצבה שלי "נילי דור האלה – חיה ומתה מצחוק"

  (יש כבר ביקוש לחלוק איתי את החלקה השמחה בבית הקברות, ועל המצבות של חבריי לדרך יכתבו "נילי דור האלה – הרגה אותנו מצחוק"….)
  
  האם שאלת את עצמך פעם, איך את רוצה לחיות? איך את רוצה למות?
  
  הלווייתם של דודי וקרן התקיימה בארה"ב, בדיוק באותו היום ובאותה השעה התנהלה פגישה של מועדון היוגה צחוק החיפאי אותו הקמתי וניהלתי בהתנדבות במשך ארבע שנים. 

  חלק מהמתרגלים לא הבינו מדוע התעקשתי שהמועדון יפעל (גם בהיעדרי), שעה שאני באבל ודודי ואשתו נקברים באדמה.
  
  דודי היה האיש הכי מצחיק בעולם
  
  אם דודי היה נמצא כאן עכשיו, היה לו משהו מצחיק להגיד אפילו על התאונה שלו ועל מותו הטרגי.

  דודי זכה להתארח במועדון הצחוק שנה לפני מותו כשהגיע לחגוג ביחד איתי את יום הולדתי ה-40.

  הוא נחשף שם לראשונה לצחוק אחר, מהבטן, שובבי, כך סתם ללא סיבה. ללא הומור, או סיפורי בדיחות שאפיינו אותו כל כך.

  בערב האזכרה שערכנו לכבודם, כל מי שדיבר על דודי, החל מחברי הילדות, דרך חבריו בצופים, החברה הראשונה, חבריו לספסל הלימודים בתיכון, חברים מהיחידה בחיל האוויר, המשפחה המאמצת שלו מתקופת לימודיו באוניברסיטה בארה"ב, כולם, ללא יוצא מן הכלל, זכרו והזכירו את דודי השובב והמצחיק.
  
  גם כבוגר בן 48 דודי היה מחובר לילד השובב שבתוכו.

  כזה הוא היה, ככה רציתי גם אני – להנציח אותו.

  במועדון, כמו גם בערב האזכרה, ההתכנסות הייתה מהולה בהרבה דמעות ומלווה בהתפרצויות צחוק רבות.

  אפשר היה בהחלט לשיר שם, על הצחוק ועל האבל, על השכול והשמחה…
  
  העצב והשמחה ירדו לעולם כרוכים זה בזה כדברי המשורר חליל ג'ובראן חליל
  
  אני מאמינה, שכשאנו מרשים לעצמנו לחוות את העצב והכאב עד הסוף, מתפנה בתוכנו מרחב של חיות מלא בשמחת חיים ובהוקרה על מה שיש.

  החיבור לכאן ועכשיו באמצעות הצחוק הוא כל כך חזק והדבר הכי מדהים זה שבתהליך הזה אין "סבל".

  הסבל קשור למיינד שלנו – כשאנו עסוקות במחשבות הקשורות לעבר – על כל הנורא שהיה – או קשורות לעתיד – על כל הבלתי נסבל שעוד צפוי להיות.

  כאב או שמחה מתקיימים רק בהווה והם לעולם אינם מלווים בתחושת סבל.

  בספרה של איבון פרנסין קונטה, "צחוק רציני" – היא כותבת, הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא בחירה – Pain is inevitable, but suffering is optional .
  
  האם את רוצה לסבול בשארית חייך? הבחירה בידיך!

  דר' אנט גודהארט, המורה שלי לתרפיית צחוק, שעברה דבר אחד או שניים בחייה (ואני מתכוונת לאירועים ממש לא מצחיקים) אמרה, אם להיות אומללים, אז לפחות תהנו מזה.
  
  כולנו התקשינו להתמודד עם ההחלטות וההתנהלות של הצד האמריקאי סביב המוות של אחי וגיסתי.

  אבא שלי התקשר נסער וסיפר על הטלנובלה שמתרחשת שם לנגד עיניו ומטריפה אותו. הוא סיפר בכעס:

  "אנחנו יושבים בלימוזינה בדרך לבית הקברות, הארונות של דודי וקרן מאחור, ואימא של קרן ואחותה מתחילות לריב מי תיקח את פסנתר הכנף שקרן קיבלה בירושה".
  
  הקשבתי לו ופרצתי בצחוק בלתי נשלט.

  הסיפור הזה היה כל כך אבסורדי שפשוט התחלתי לצחוק. להפתעתי, אבא שלי נדבק ממני והוסיף ואמר כמה טוב לשמוע את צחוקך המתגלגל.
  
  אני בעיני רוחי כבר ראיתי את הסיומת של הסרט שאפיק לזכרו של דודי. לימוזינה שחורה נוסעת לעבר האופק. מאחורה פחיות קשורות מתגלגלות על הכביש. על החלון האחורי כתוב בלבן , just died, והאימא והגיסה רבות מי ייקח את הפסנתר כנף…

  כן, קומדיות בריטיות רבות נכתבו על הטרגדיות המשפחתיות הכי גדולות…

  מצאתי שוב, שדרך הומור, אוכל להתמודד טוב יותר עם חוסר האונים וחוסר היכולת שלי להשפיע על החלטותיהם והתנהגותם של אחרים – ובמקרה זה משפחתה של גיסתי, ז"ל.
  
  האם את מצליחה לגייס את ההומור והצחוק על מנת להתמודד טוב יותר עם המוות?
  
  בשבועיים הראשונים לאחר האסון מצאתי את עצמי מדי פעם משחררת בדיחה לאוויר, וצוחקת מבדיחות של אחרים. אני קוראת לזה "לצחוק מהראש" תגובה פיזית לפעילות מנטאלית. 

  באחת הפעמים כששוחחתי עם חברה טובה, שיש לה צחוק מתגלגל ומדביק, היא פתאום התחילה לצחוק, ואני נשארתי אדישה. 

  מה שפעם היה מפיל אותי מיידית על הרצפה, תפס אותי עומדת רצינית לשמע צחוקה.

  ואני נבהלתי.

  • תהיתי, האם אוכל אי פעם לצחוק להידבק – רק מצלילים של צחוק?
  • האם אוכל שוב לייצר את הצחוק הזה מתוכי?
  • אני שבחרתי לעסוק באופן בלעדי בתרפיה בצחוק…האם אוכל להמשיך ולעשות זאת ?!
  • האם אוכל לצחוק מהבטן כך סתם ללא סיבה? 

  
  איך אפשר לחזור ולצחוק מהבטן אחרי כזה אובדן?
  
  נזכרתי במה שדר' קטריה מדן, ממציא השיטה של יוגה צחוק אמר לנו.

  מספיק לחייך או לצחוק באופן מכאני על מנת להניע תהליכים ביוכימיים ופיזיולוגיים המשפיעים לטובה על כל מערכות הגוף והנפש ובין היתר, גורמים להתרוממות רוח, להתמודדות טובה יותר במצבי לחץ ומשבר ומכניסים אופטימיות ותקווה לחיים.
  
  כשיש רצון טוב ונכונות זה יעבוד, הוא אמר לנו. fake it fake it until you make it.

  מהניסיון המקצועי שלי, ידעתי את שלבי עיבוד האבל והאובדן. שאחרי שלב ההלם יכול להופיע גם כעס ופחד שלא לדבר על כמות בלתי נסבלת של מתח שמצטבר סביב האירוע.

  וזכרתי שצחוק, זו אחת התרופות הטובות ביותר לפרוק כעס, פחד ועודף מתח.

  החלטתי לקחת אחריות מלאה על העניין ולתרגל בפועל את שרירי הצחוק.

  בחרתי לנהוג בחמלה כלפי עצמי.

  להוריד ציפיות.

  גם אם ייקח זמן עד שהצחוק יהיה ספונטאני אם בכלל.

  אחרי הכל, לא ידעתי מה יקרה. אבל הייתי נחושה בדעתי להמשיך בדרך שאני כל כך מאמינה בה ומעבירה הלאה.
  
  ומה יגידו השכנים?
  
  לא נכנעתי למחשבות על אשמה ובושה (איך אני מעיזה לצחוק כשזה עתה איבדתי את אחי וגיסתי?)

  לא נכנסתי לתפקיד שמצופה ממני מבחינה חברתית / תרבותית של "אחות שכולה" בבגדים שחורים ובשנת הסתגרות של אבל וסבל והימנעות משמחות.

  בחרתי להתמודד עם השכול והאבל האישיים שלי דרך תרפית צחוק ובכי.

  אחרי הכל, אני מלמדת אנשים שלא צריך סיבה כדי לצחוק, ואין צורך במצב רוח טוב כדי לתרגל את השיטה.

  אז הנה נסיבות החיים, הזויות ככל שיהיו העניקו לי "הזדמנות" לבדוק על בשרי, דרך האסון האישי שפקד אותנו, האם זה באמת נכון.

  אז בדקתי. וגיליתי. שאכן כן.

  והיום אני יכולה להגיד בוודאות שאני עומדת מאחורי האמירה הזו במאה אחוז!
  
  זאת הייתה רק ההתחלה…
  
  עבורי, המשבר לא הסתכם, במותו של אחי וגיסתי, אלא התרחב אל חיים בצל המלחמה והטרור ה"נסרראלי" ואמא שחודשיים אחרי המלחמה נפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

  לאסון האישי והלאומי היו השלכות על הגוף,הנפש, המצב המנטלי, הרוחני והכלכלי.

  ויחד עם זאת, לאורך כל התקופה זכרתי ובחרתי לתרגל את שרירי הצחוק ונושמת עמוק.

  כשבועיים לאחר שדודי נהרג, חזרתי להנחות במועדון הצחוק, בסדנאות, בקבוצות ובקורסי הכשרת מנחים בשיטה.

  והצלחתי לצחוק. 

  צחוק אמיתי לגמרי.
  
  למה אני מספרת לך את זה?
  
  החלטתי לשתף אותך בסיפור האישי שלי, כי לא פעם ולא פעמיים, שמעתי מאנשים, שהסיבה שלכאורה, הם לא צוחקים נובעת מכך שקרה אסון כזה או אחר במשפחה, שמישהו יקר להם חולה במחלה קשה או שחוו מוות של אדם קרוב. מלחמה. פיגוע. פשיטת רגל. תקיפה מינית. 

  תשומת הלב שלהם (שכבודה במקומה מונח) היא בקושי הגדול שנוצר בחיים והיאחזות באובדן ובצער הגדול.

  בלגיטימציה (או בהיעדר לגיטימציה) לחיות באופן מלא מתוך שמחה אף על פי כן ולמרות הכל.
  
  החיים מלמדים אותי מדי יום לקחת את הקושי כהזדמנות לגדילה,צמיחה, שינוי, אחריות על גורלי ופריצת דרך.

  המוות מאז הגיח שוב.

  אבי התאבד שמונה שנים אחרי מותם של אחי גיסתי ואימי.

  חוויתי עוד סוגים של "מיתות" של בעלי חיים אהובים, מקומות שעזבתי, אנשים שאיבדתי איתם קשר, אובדן בריאות ועוד.

  המוות הוא חלק מהחיים והחיים הם חלק מהמוות. 

  ועם כל יום שעובר, אני לומדת כיצד להשתמש בקושי ליצירת חיים טובים, איכותיים ומשמעותיים יותר.

  שעה שאני משכתבת את הפוסט הזה, אני נזכרת בכל מה שעברתי באותה שנה ויש הרבה כאב ועצב בפנים ומדי פעם אני מוחה את הדמעות.

  אבל אני יודעת שהגל של העצב יחלוף ואז תפתח בפני אופציה אחרת.

  אם רק אסכים, אבחר ואתמסר אוכל שוב לצחוק. לנשום. ליהנות. לממש חלומות. להעניק לעולם מתנות.
  
  איך לסכם את זה הכי פשוט? – לחיות !
  
  בין אם נודה בכך או לא, אנו מוקפים כל הזמן במוות.

  אצלי באופן אישי, אין הבחנה בין אדם לאדם, כל מי שמת מתאונה, כחייל במלחמה, כאזרח חף מפשע בפיגוע, גם מי שמת מקרב ה"אויב", ממחלה קשה, בשיבה טובה, בטרם עת, או כי לקח את חייו בידיו.

  בין אם הוא ידוע בציבור או אנונימי, כולם משאירים אחריהם חלל ואנשים שכואבים את מותם.
  
  יחד עם זאת, אני בוחרת מדי יום בחיים לצד המוות ולא במוות כאורח חיים.

  כי מותם ציווה לי חיים!

• לציון עשור למותו של אחי, החלטתי לעשות שידור מיוחד, במסגרת התוכנית "מדברים רגשות" ולהעלות את המוות על סדר היום הרגשי.

  בשידור "לפחד למות או לפחד לחיות?" אראיין את יהודית בר חי קובטש שהיא מאמנת ומטפלת בטראומות עם גישה מיוחדת שונה וחשובה לחיים ולמוות.

  השידור יתקיים מחר, יום רביעי, ה-1.6.2016

  בין השעות 21:00-22:30

  לפרטים נוספים והרשמה לשידור לחצי כאן:

  http://connect2lead.mypages.co.il/pages/29036
• 
• 

תגובות

חובה למלא את כל השדות!

If you are a human, ignore this field

שם